<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' שעטנז</h1>
<h2>דף כז:</h2>
תניא בתוספתא בסוף כלאים [פ"ה הי"ב] צמר גמלים וצמר הרחלים מותרין. במה דברים אמורים בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהם וטרפן. לישנא אחרינא, בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה. אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וצמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור. בגד שיש בראש אחד כלאים לא יתכסה בצד השני אע"פ שהכלאים מונח בארץ. הלוקח חלוק של צמר שנפרס ופרפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרס ופרפו בחוט של צמר אם תפרן אסורין משום כלאים ויוצאין בהן בשבת. לובש אדם שני חלוקות זו על גב זו אע"פ שפונדתו [חגורה] עליו מבחוץ, ובלבד שלא יתן המשיחה ויקשור בה [בין] כתפיו. בלוורי נשים אין בהם משום כלאים, ואם תפרן מקבלין את הטומאה ואסורות משום כלאים. עיינו של צמר שנתנו בפשתן מותר, עשה שני ראשים לצד אחד אסור. הנותן צמר בפשתן להיות ארוג עליו אסור, שבשעה שהיה לגוז היה נטווה. אמר רבי שמעון בן אלעזר למה נקרא שמו שעטנז שמליז את אביו שבשמים עליו. ר' חנינא בן גמליאל אומר לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. הפקרית והציפה, ואית דגרסי הפוקרין והציפה, אין בהם משום כלאים ואם תפרן מקבלין טומאה ואסורין משום כלאים. פשתן שצבעו בחרת הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו אימרה לפשתן הפורסת, ואית דגרסי ולא יעשנו אימרה לפשתן ולא יעשה המפורסמת, בכרים ובכסתות הרי זה מותר. אספלנית מלוגמא ורטיה אין בהם משום כלאים. המת בהמה והאוהלין והאכלוסין הגרגס והאיסטמא וקלע ווילון ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים. בגדי כהן גדול שיצא בהן למדינה חייב, ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה. ואית דגרסי במקום קלע ווילון, וקלא אילן, והאי לישנא לאו דוקא דקלא אילן חיה הוא שצובעים בה בגדים בצבע תכלת כגון נייל וזולתו, דא"כ מפני שהן צבועים הלך איסור כלאים מהם, אלא ודאי האי לישנא דוקא וקלע ווילון הוא שאין בו איסור העלאה שאינו עשוי לשום מלבוש בעולם.
ואשכחן נמי תשובה לגאון אחר בהאי לישנא והלכתא אסור לתפור שני בגדים אחד של פשתן ואחד של צמר, ואפילו בחוטי משי כדי לעשות בגד אחד ללבוש, כיון שדוחק זה את זה בתפירה נעשין כשועין ואסורין. וק"ל מדרבנן או שוע או טווי או נוז ולא התירו חכמים אלא כדתניא [תוספתא כלאים פ"ה ט"ו] לובש אדם שני חלוקין זה על גב זה אע"פ שפונדתו חגורה לו מבחוץ, אבל תפורה לא התירו. ו(כ)[ב]מה שהוא רחוק מזה הרי נחלקו, דאמרי במערבא [ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד] אבוי דבר קפרא שאל לר' זעירא מהו למיתן פרוטין בגולתא ומקטרינון בחוטי דכתן, א"ל אסור, ושמואל אמר מותר. ודפשטינן כמו זה אסור, ועוד שיש בו [משום] מראית העין. ורבינו חננאל ז"ל כתב הכי בפירושו בתחלת יבמות [ל"ד ע"ב] בענין כולה משעטנז נפקא כך היא, לפי שהכלאים בג' מדות או שוע או טווי או נוז. שוע לשון שעיעות דמתרגמינן על חלקת צואריו [על שעיעות צואריה]. והוא שטורפין צמר ופשתים זה עם זה ועושין בהם לבדים ועושין מהם כמו לבוש, ותנן [כלאים פ"י מ"ט] הלבדים אסורים מפני שהם שועים. טווי הוא ב' פנים או טורפין צמר ופשתים וטווין אותם, או טווין צמר לבדו ופשתים לבדו וחוזרין ושוזרין שני החוטין זה עם זה. ונוז גם הוא ב' פנים או באריגה או תכיפה במחט. ולא מצאנו ללשון זה עקר אלא באגדה של ויקרא [לבן מלך שנוז] לבו עליו ונטל צפורן לחתור על אביו, ומפרשין אותו לשון (חכוך) [סבוך] כאדם שהוא (מתחכך) [מסתבך]. ואע"פ שבתורת כהנים פירשו מלשון (לא) [אל] יליזו מעיניך, הדרך הראשון הוא העקר. ובפיסקא לגאון והלכתא אסור לתפור בגדי צמר בחוטי פשתן ואפילו כרים וכסתות דק"ל תפירה כאריגה דמיא, והלכתא כר' שמעון בן פזי דאמר [ביצה י"ד ע"ב] אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם. וגאון אחר שרי בכרים וכסתות ואלו הן תורף דבריו, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות כיון שאיסורן מן התורה אפילו לתופרן בחוטי פשתן אסור, אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות. ואמרו רבותינו [ביצה י"ד ע"ב] לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא אחת על בשרו, ואפילו וילון גזרו בו חכמים מפני שהשמש מתחמם כנגדו. והא דאסר רחמנא צמר ופשתים דוקא צמר אילים דגמרי' מציצית אבל מידי אחרינא לא.
והא דכתבינא לעיל הכרים והכסתות של צמר לתופרן בחוטי פשתן איכא מאן דאסיר ואיכא מאן דשרי, גמרא הכין הוא ביום טוב פרק ראשון [ביצה י"ד ע"ב] דתנן משלחים כלים בין תפורים בין שאינן תפורים אע"פ שיש בהן כלאים שהן לצורך המועד. ואמור בגמרא בשלמא תפורים חזו למלבש, שאינן תפורים חזו לכסויי, אלא כלאים למאי חזו, וכי תימא חזו למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרוך נימא [אחת] על בשרו, וכי תימא דמפסיק מידי ביני וביני, והא אמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול משום קהלא קדישא [שבירושלים אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו [וכלאים תחתיהן] אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה] עליך, אלא בוילון. והא אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. פי' הוא אבר של אדם. אלא בקשין, כלומר שהבגד שהוא קשה ליכא למגזר [ביה] שמא תכרך נימא אחת על בשרו, וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי [נמטא] גמדא דנרש שריא. ושמע מינה דבגד שהוא תחתיו של אדם שעשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהן משום כלאים אלא מפני טעם שמא תכרך נימא אחת על בשרו, ובזמן שהן קשין אין לחוש לכריכת נימא ומותר לגמרי. והלכך כרים וכסתות התפורים בכלאים שאין לחוש בהן לכריכת נימא לית לן בה, ובהדיא נמי תנן בכלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ומכל מקום ראוי נמי לכתחלה שלא לתפור כרים וכסתות בכלאים (ובלבד) [ומפני] שפעמים שאדם מנערן להוציא תבנן או צמרן ומתכסה בהן, (ובסדר יומא) והגמרא והמשנה אינן שוות בכרים וכסתות ובמרדעת ווילון. [ובסדר יומא] [ס"ט ע"א] גרסי' רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן, כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. ואמר רב פפא ערדילין אין בהן משום כלאים, ואמר רב הונא הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים. ודבזרוני נמי אין בהם משום כלאים שאין דרך חמום בכך. תניא [נדה ס"א ע"ב] (ה)בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותן תכריכין למת. והיינו טעמא דאסור למוכרו לגוי דלמא הדר מזבין ליה לישראל כדמפורש בפרק כל שעה [פסחים מ' ע"ב]. והא דאמרי' לא יעשנו מרדעת לחמור קשיא לן אהא דתנינא בכלאים [פ"ט מ"ד] תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים, ולא בריר לן טעמא דמתני' דכלאים מפני שאין להן גמרא בתלמוד ולית לן לתרוצי בה מידי.
